<h1>ראבי"ה סימן תרפ"ב</h1>
<h2>דף לז:</h2>
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא מאי טעמא לא מברכין אלא בלולב, ומסקנא הואיל שבמינו הוא גבוה מכולם. ואפילו קודשא בריך הוא משתבח בבעלי קומה, כדאיתא במסכת בכורות [פרק מומין אלו בסופו מ"ה ע"ב]. ומיהו איניש לא מבעיא ליה לאשבוחי בהלין מלין, כדאיתא בפרק שני דמסכת שבועות [ט"ו ע"א] גבי ואעמידה (לי) שתי תודות גדולות. וגרסינן בירושלמי שיילי לרבנן מה טעם מברכין על הלולב היתיבין מפני שהוא מלך לכל אילני מאכל ואית דאמרי משום לולב לב אחד.
<h2>דף מב.</h2>
ואם הפכו ללולב או לאתרוג לא נפיק אי נמי נטלו במנא לא נפיק, כדאמרינן בסוף פירקין, ואביי ורבא לא פליגי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואמר רבי חזקיה ואמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי כל המצות כולם אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתן שנאמר [שמות כ"ו] עצי שיטים עומדים. ואף על גב דרבי יוסי דמתניתין יחידאה ולא קיימא לן כוותיה ואביי ורבא עליה קיימי לתרוצי למילתיה, (מיהו) דאביי ורבא מיהו איתנהו והסברא אמיתית. וכן מצאתי בהלכות גדולות וכי לא אפיק מדאגביה נפק ביה, כדאיתא בסוף פירקין ובפרק קמא דפסחים [ז' ע"ב], אפילו לא בירך על נטילת לולב. ומיהו מצוה מן המובחר לא הוי אלא כשמוליך ומביא ומנענע, וכל היכא דלא גמר למצותיה מן המובחר מיקרי עובר לעשייתן, ומצי לברוכי אפילו לבתר דאגביה. ודבר זה פירש אבא מורי יפה לעיל בתשובותי.
